החלטה
בפני בקשה להארכת מועד מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1892, שהגישה המבקשת ביום 8.1.14.
על המבקשת הוטל קנס בגין עבירה של נהיגה במהירות מופרזת (דו"ח תנועה מס' 90501503768) מיום 27.3.13.
מדובר בדו"ח שניתן עפ"י צילום במצלמה אלקטרונית של רכב הרשום ע"ש המבקשת. לטענתה, מדובר ברכב אשר הושכר על-ידה לחברת או.פי.אס.אי (שינוע בינלאומי) בע"מ אשר החזיקה בפועל ברכב ביום ביצוע העבירה ועל כן ברצונה להסב הדו"ח על שמה.
לתמיכה בטענה זו צרפה המבקשת הסכם השכירות.
עוד ציינה המבקשת, כי הדו"ח הגיע לידיה בתאריך 22.10.13 ,לאחר שחלף המועד לתשלום, והוגשה בקשה להישפט בתאריך 8.1.14, היינו בתוך המועד הקבוע בחוק.
הבקשה הועברה לתגובת המאשימה אשר התנגדה לה וציינה, כי לא הוגשה בקשה במועד הקבוע בחוק והמבקשת אף לא יידעה את מרכז פניות נהגים, כי עושה מאמצים לאתר את הנהג. לפיכך יש לדחות הבקשה.
דיון והכרעה
סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982, קובע כדלקמן:
"(א) מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצויין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה:
(תיקון (1) הגיש לתובע, תוך שלושים ימים מיום ההמצאה, בקשה לביטול כאמור בסעיף קטן (ג), ולעניין בקשה לביטול כאמור לגבי עבירת תעבורה מהטעם שהעבירה בוצעה שלא בידי מי שקיבל את ההודעה, ובעל הרכב מבקש להוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו, בעת ביצוע העבירה, או למי מסר את החזקה ברכב, כאמור בסעיף 27ב לפקודת התעבורה – אם הגיש לתובע את הבקשה לביטול בתוך תשעים ימים מיום ההמצאה; החלטת התובע בבקשה לפי פסקה זו סופית, ואולם רשאי הנקנס להודיע על רצונו להישפט;
(2) הודיע, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, בדרך שנקבעה בתקנות, שיש ברצונו להישפט על העבירה".
במקרה דנן, עפ"י רישומי פלט הדות"ן שהוגש לעיוני, עולה, כי הדו"ח נשלח בדואר רשום לכתובת המבקשת ביום 18.4.13 ( דואר רשום- RR-011313747H4). המבקשת אישרה בבקשה, כי הודעת כפל קנס התקבלה במשרדה ביום 22.10.13. מעיון בהודעה עולה, כי הכתובת אליה נשלחה הודעת כפל הקנס הינה אותה הכתובת אליה נשלחה גם ההודעה הראשונה. היינו, זוהי כתובתה הנכונה והעדכנית של המבקשת. אולם, בבקשתה לא הוכיחה המבקשת כי ההודעה הראשונה לא נדרשה על ידה מסיבות שאינן תלויות בה.
לפיכך, משחלף המועד לתשלום הקנס, והבקשה להישפט הוגשה אחרי המועד של 90 יום שנקבע בסעיף 229(א)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, הרי שהשתכללה הרשעתה של המבקשת בעבירה, כאמור בסעיף 229(ח) לחוק, אף אם לא שולם הקנס שנקבע בדו"ח.
גדרי הזמן הקבועים בחוק מחייבים ואין לסטות מהם. בית המשפט העליון בפסיקתו עמד על נחיצות ההגבלה בלוח הזמנים משיקולי הגנה על סופיות הדיון ויעילות ההליך, להוציא החריג של אי-ידיעת המבקש על אישום התלוי ועומד נגדו ראה לענין זה רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מ"י וכן רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מ"י .
הדברים אמורים אף ביתר שאת בעניינה של המבקשת אשר מחזיקה בצי כלי רכב וחשופה להרשעות כגון דא לאור בעלותה על הרכבים המוחזקים בידי אחרים מכח הסכמי הליסינג. בהתאם, היה זה מחובתה לדאוג לרישום מלא ומסודר לעניין השימוש ברכבים, כמו גם להגשת בקשות במועד לביטול הדוחות ובמידת הצורך אף להגשת בקשות להישפט בהתאם להוראות החוק. על המבקשת מוטלת החובה לדאוג למנגנון מוסדר ויעיל המטפל בעבירות המבוצעות ברכביה ו/או בהודעות תשלום קנס שמתקבלות בהקדם כנדרש ( ראו למשל רע"פ 7839/08 קורנפלד נ' מד"י). לפיכך, משלא פעלה המבקשת בהתאם, אין לה להלין אלא על עצמה.
סעיף 230 לחוק מקנה לבית המשפט שיקול דעת להאריך את המועד להגשת הבקשה להסבת דו"ח וליתן אפשרות למבקש להישפט מנימוקים שיירשמו. כבר נקבע כי מן הראוי להותיר שיקול דעת להארכת מועד להישפט גם כשחלפה תקופה של 90 יום למקרים מיוחדים, שבהם הוכח כי בעל הרכב עשה מאמצים רבים לאתר את הנהג ברכב ולאפשר לו במקרים שיוגדרו להסב את הדו"ח אף בחלוף המועד. אולם, בכל מקרה בקשה כאמור אינה יכולה להיות בלתי מוגבלת בזמן.
אין חולק כי מקרה של חברה שבבעלותה כלי רכב המושכרים לאחרים שונה ממקרה של רכב בבעלות פרטית ויש להבחין ביניהם. אולם, גם במצב שבו נדרשת החברה לאתר את המחזיק ברכב הרי שתקופה של 90 יום הינה תקופה סבירה לביצוע הדבר או למצער להגיש בקשה להישפט.
לא למותר לציין, כי גם לאחר השהות הארוכה המבקשת לא הגישה בבקשתה תצהיר של הנוהג ברכב או לכל הפחות ציון שמו. זאת ועוד, חוזה השכירות שצורף הינו חוזה כללי למתן שירותי ליסינג ואינו מכיל את פרטי הרכב הנדון בבקשה זו.
כבר נפסק, כי אי העתרות לבקשה להסבת קנס על שם אחר אינה גורמת עיוות דין. ראה לעניין זה ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל וכן עפת (מרכז) 2939-11-09 שלום מיכאלי נ' מדינת ישראל .